אחיזת הידיים

ידיים שמנסות לאחוז בקיום הרחב, אך שלמעשה הן ייתכן וקורסות בשל המשקל הרב, הריי שאנו כיצורי אדם נולדים אל חיקו של עולם עם מטען ריק ברובו אשר באטו ממלא את חללו בהעדר כל שליטה, כאמור כי משבי הרוח נושאים את היותנו במרחב הבריאה ומולידים בקרבנו חוויות שבהם ידינו נתונה, כך לעיתים אחדות לא קיים הרצון בכדי לשהות באותו המקום, אך עד מהרה אנו מוצאים עצמנו נאבקים בהעדר כל תכלית ומטרה... אם כי הניסיון בוקע ממעמקי התודעה והנשמה גם יחד ובוא בעת מפח הנפש נוצר ומתהווה וכידוע אינו מאחר את מועדו בכדי לייצר את הכאוס האיום עד לכדי בואה של הקץ המייסרת, ואילו זה הדבר שלעצמו מוליד תהפוכת חושים בשל שכל חוויה שונה ובעלת משקל הכרחי למדיי, במרבית המקרים טרם נוכל להבחין בזהו ההיבט החיובי, סביב סוגיות בהם חשים אנו כי הידיים נשמטות מבעד לאותם הענפים אשר עליהם היינו תלויים עד אותו היום העכשווי. כמו גם בהקשרם של אותם הרצונות הנתלים אודות נשמתנו וכן ממתינים לתורם שעוד עתיד יהיה לבוא, אך בשל אותם הסערות המשתוללות בחוץ האימתני, אי אלו הרצונות בוודאי קמלים בחיק אותו המבוך שאינו מקיים את תנאי היצירה ההולמים דיו. ולשם כך גופנו שרוי והן שבוי במרחב שהופך הוא צר עוד יותר בכל רגע שחלף, ולפתע פתאום אנו מקיצים משנתנו הרפויה ופוקחים את עינינו לתוך נוף אחר ברובו ואף פחות מוכר ואם כך עלינו לשאול שאלות, ברם שעליהם אינו ניצב מענה אחיד או נוסף לאותו מאגר החידות, יחד עם זאת בגין הקדירות והכפור אנו למעשה מאבדים את מיקומם הבטוח לכאורה על הענפים הבוקעים מגזע העץ האיתן בצורות ובגדלים המשתנים בכפוף לשורשים החבויים בלב ליבת האדמה. וזה עתה לאחר בואה של חבלה מטלטלת ועוצמתית החל מרום העץ ועד לקרקעית הסדוקה, אנו בעצמנו נותרים שרויים באדמה בהעדר יכולת לטפס בשנית על גזע העץ ולשרור בביטחון אודות אחד מענפיו שעוד אינם, ולכן רק מתוך הטלת גופנו בהעדר השליטה ביכולתנו לאתר חללים כמוסים בחיק הנפש שכעת מתכנסת ומוצאת רזים שנטמנו בחיקה בחלוף של שנים שאינן מועטות מעצם קיומה. אולם העיניים מבחינות בקרקע הסדוקה למיליוני רגבים שעטופים יחדיו את הגוף והנפש כיחידה אחת בעולם הממשי, ולשם כך חשה הנשמה סולידריות מכיוונו של הטבע העוצמתי והערכי ללא כל כוונה ראשיתית להטיב עם תחושתה הפנימית, לפתע הבחינו העיניים, וחשו פעימות הלב ואילו גם המוח החושב הסיק בקפדנות את יסוד המאורע המתרחש, כי באם גם האדמה האיתנה מכל עלולה להיסדק בשל סופות וממטרים עזים עד מאוד, (ואילו זוהי הקרקע כידוע נושאת על בסיס היותה את כל כובד משקלה של הבריאה במיטבה.) הריי זה הדבר אינו מעורר כל ספק ותדהמה שגם הגוף הממשי של היותנו יהיה כאמור חצוי ומרוסק לרסיסים אינסוף כמשל לטיפות המים המחלחלים אל חיק הנשמה ובבוא בעת הופכים את היותה לרכה ומתפוררת בהחשה מרובה, וככל הנראה כך יראה הדבר בחיקה של הנפש היחידה כאשר צלקות החיים מתקיימות ומולידות את זליגתן של הדמעות אשר מפלגים ברובם את תחושות הנשמה הדאובות וכעת היא אינה שוררת כיחידה קוהרנטית ושלמה אלא חצויה במרחב לא מוכר, כעת מידות הראייה משתנות לסירוגין ועלינו להתאים עצמנו בהעדר תכנונים, כל שהורגל בתודעתנו הדינמית והגמישה הופך כעת לחידה חדשה, אשר טומנת בחיקה חוויות מסעירות ובזמנם הייחודי אנו אותם נוכל להכיר ולפגוש, וכעת כל שנותר בידינו הינו לחקור ולהתנסות בכל שיגיע אל חיקינו החל מראשית האתמול, כמו כן שבסביבות משתנות עלינו יהיה גם לעבד את האדם שהיינו בזמנים השונים גם באם הנופים אל מולנו מתחלפים ונמוגים ולעיתים אנו מוצאים עצמנו אבודים ולמעשה לוקים בזרות וניכור אל מול צלם דמותנו השבוי. כך שמוטב עלינו לזכור את המוטל על קיומנו בהעדר חוקים והגבלות כלומר לזכך את התנועה במרחב בהעדר גדרות שהקימו יתר בני האנוש ללא נטיפי המחשבה, אשר לכדה בזדון את כל פיסות היצירה כולה, יתר על כן לסנן את אותם המילים שיוצאות ומוחדרות אל חיק האדם כאשר הכוונה בהירה ברובה, אם כי יודעים אנו היטב למקד את לב התודעה לתוצר המוגמר של פסקה מילולית ותמימה לכאורה, כמו כן האוזניים הקבועות במקומן שאין ביכולתן לחדול מהפוגע והאכזר ועל כן מוטב לגשת באופן קונקרטי ובלתי מהוסס לרגליים המושתות על האדמה ולבקש מהיותן לאגד את כל פיסות האון הממתינות בתורן במאגרי הסוד הכמוסים על פניו וזאת בכדי לבצע בהן את השימוש ההכרחי והחיוני על מנת לנכוח בחלל שליו ונינוח שיוכל לוודאי להשיב את הנשמה לשלמותה בעודה חווה מסע מפרך עד לכדי שלהי התקופה, ובעודנו מביטים אל האופק פוקדת עלינו ראות לקויה המרמזת על המסתורין שבדרכנו אל הנחלה. וכעת עיינינו יכולות להבחין בפיסות העבר וההווה שמתרחש זה עתה, ולנסות למצוא את האדם שהפכנו להיות ללא כל הבחנה, מכיוון שלעיתים הסערה המחוללת אימים בחיקנו הייתה כפרט נזקק בכדי להמשיך לצעוד במרחבי הקיום הנעים גם אם וכאשר הכל מוצג כדומם חשאי לכל היותר. הסופה שלעצמה הולידה רצף אירועים שבתומו מצאנו עצמנו על הקרקע ניצבים, רפויים, מצולקים בגוף ובנפש כאחד ללא יכולת לטפס חזרה אל הצמרת שהייתה כה איתנה עד בוא הסופה, ומעתה עליה להצמיח ענפים ועלים חדשים על אותו גזע העץ הגלמוד והמעורטל בהחלט. אך שדבר זה עשוי להימשך שנים ארוכות בסופן השורשים ישקמו עצמם באופן נסתר ושאיננו גלוי לכל כך שרבים יבחרו לנטוש את היותו בגפו אך המעטים שיישארו עד העת המיוחלת יזכו למראית ייחודית במינה, וינברו סביב אותה הסוגיה כיצד בעצם צמח משקם עצמו בכוחותיו ללא דרך גלויה ומשיב עצמו לקדמותיו רק בסיועו של רובד הזמן שעבורו היה זקוק שנים קודם לכן, טרם החלטת הגורל אשר האיץ את בוא התהליך עבור התחדשות מידתית, ואלמלא התחקות אחר העצים הנוספים שמצגים מראה שווא שאינו נותר אותנטי ומספק עד לכדי אחרית הזמנים, בעידנים מתחלפים תחת עולמנו הרחב בהיבטים נסתרים ובנוסף גם בתקופות בהם שלל הנסיבות מוצאות את הסדר הראוי דווקא בדבר בהיפוכו ובנגדיות הפתאומית שעלינו עוד תבוא במועד נסיגתנו ממפגש תרחישי בחיקו של אותו הקיום הן החיצוני והן הפנימי.