שאון הרגשות הדוממים

שאון הרגשות הדוממים, שאת קולן אינן משמיעות אלא שרק בפניי פעימותיו של הלב הרחום והחומל ברובו, סביר לוודאי שאינו אחר מאמצעי פנימי אשר מסייע בעבורנו בכדי להכיר מקרוב את עצם היותנו בדרכו המופלאה והייחודית. שלה רק אנו בעצמנו יכולים להאזין למרבית האימה שמוטלת בחיקה החל מראשית הקיום והזמן, אך גם לצד כל הגדרות אשר הצבנו בכדי לבסס את הגבולות בין אנוכי העצמי ליתר בני האנוש אין די בקיומן הממשי בכדי להצליח לנטרל את הטחת המילים הדאובות, אם כי אותם העלבונות משוגרים ללא הרף ומנפצים את חומות המגן הרבות כך שלעיתים תכופות הנשמה חשה כמטרה נוקבת בשדה קרב אכזר ומנוכר בעודה נטולת כל תחמושת וחפצי הגנה, את זעקותיה זה עתה איש לא שומע מלבדה אך שבאותה העת החשש נוסק ולא מאפשר כלל להיאבק, רצונם של המחשבות הינו לסגת לאחור אך למעשה הרגליים ניצבות במקום בהעדר יכולת לנוע במרחב שהופך לפתע פתאום צר וזעיר עד מאוד בכל רגע שחולף על פניו בנופים משתנים עם משבי הרוח האיתניים, לעיתים אין מנוח מאותם ההשלכות אשר מוצאות נחלה ביסודות הנשמה אשר כל רצונה הינה לצמוח ולשגשג עד לשערי המרום אך שלמעשה בפועל מתקיימת קמילה מואצת בשל המילים בזדון. כמו כן אנו מגדירים את היותנו כאנושיים שמא את האנושיות והאמפתיה דחקנו מבעד ללב הקיום הן המוחשי והן הרוחני, סדרי העדיפויות עימן גם בסיס ההחלטות לוקה בחסר עקב ההשלכות המרובות שעימן כאמור אנו מתמודדים בהמון, לא ניתן לווסת את מאגר הרגשות השנוי במחלוקות כאשר אנו סולדים וחומקים מבסיס ההכרה והכלה להיותו, וכידוע תחושות ורגשות הינן התנאי להתקיימות בעולמנו הפיזי ועל אחת כמה בחללנו הפנימי המצוי במעמקי הגוף המוחשי ומהווה את מושא ההצלחה או הכישלון בעת בה אנו ניצבים בפניו של צומת דרכים. יתר על כן משעולים רבים ניצבים כנגדנו מאז ועד היום ואם כי הרגשות שאנו חשים בעבורם מסייעים בפיענוחם באופן מעורר התפאלות והשתאות אך למעשה עלינו להכיל את טיב הרגש במלוא הדרו וטרם לחשוש ממפגש אקראי עימו, בשל כך כי הוא שלעצמו מתנהל כמין אנוש לפרקים אחדים ואשר ביכולתו להפגין מפח נפש מצער ועוצמתי בשל דחייה ונידוי מאותו הגוף בחיקו שוכן ואותו אף מקיים, ובאם כך יראה הדבר הרגש ימיר עצמו בהחשה לאחד כאוב ושלילי ואילו כוונתו הראשיתית הייתה כאמור מאוששת ומאירת פנים, מוטב להתיידד עם התחושות הפוקדות בכדי לגלות ולהיחשף למאגר בלתי נדלה של רגשות נוספים אשר צובעים את הקיום בשלל מרבי של צבעים וגוונים, לעיתים כאשר אנו חודלים ממפגשים מאותו הסוג המיוחל אנו מתגלים לפתע כחשופים ומעורטלים בפניו של אותו תרחיש נורא וכאשר אין ביכולתנו לחוש את התחושה השוררת משמע כי החוויה איננה מתקיימת מכיוון שלא די להאזין, להביט ולמשש את המאורע בשל כך שכל החושים גם יחד אינם ברי עוצמה כבירה בהעדר התחושה האותנטית והטהורה המלמדת אותנו כיצד לפצח את הרזים הכמוסים בחיקה, הריי שכל חוויה המתקיימת בעתה טומנת בהיותה תכלית ממשית וייעוד חבוי ונסתר אשר מסייעים להווה ללכד יחדיו את יתר הזמנים בכדי להתגלות אל מול התרחיש הפתאומי, חרף שבתרחיש זהה רצף האירועים יכל היה לשרור כשונה ברובו משום שבידנו ניתנת הבחירה האם אכן להתמסר לתחושות הנשמה ולשאת את היותן בצורתן הטבעית והאופיינית למדיי, כאשר אנו נקיים את הבטחנו בחיק היצירה נוכל לוודאי להכיר בבטחה את השאיפות על ידי התממשות והגשמה, בעת הבחירה לדבר נישא על גבי כנפיו של הרגש שיחמוק מסערות וסופות אין קץ בואכה מסלול ישיר ועיקש לנפש הפנימית והמסתורית ברובה ושם כידוע יתחולל מסע שלם ואחיד אשר יאלץ להכיר מקרוב את עצם צלמנו דאז ועד היום. בהעדר ליטושים וספקות, באותו המסע האבסולוטי והאינטגרלי לגילוי האני הפנימי נוכל ביתר קלות להתמודד ואף לא לסגת בשל אותם החששות המשתקים אשר עד מהרה יעוררו בשנית את סף ההשתוקקות לאלו החיים. כמו כן לא די ברצון חולף אלא שעיקר הדבר מתגבש כהוגן רק באמצעות הכלה ושיתוף הפעולה בין התודעה התבונתית ותחושות הנשמה, מוטב יהיה עלינו להאזין לרחשים שבחיקם אנו מתקיימים ולשאת את היותם בהעדר מחשבות על הכלל הנע במרחב המוחשי, לפתע התנועות שמתרחשות בלב ליבנו נהפכות למקור תשומת הלב וכעת בזמן שחולף העיניים נעצמות מעצמן, האוזניים שוקעות בדממה ואף הגפיים רפויים בהעדר המתח שחל עד עתה, הפרט לפתע נוסק ומתגשם וזהו הרגע האותנטי שלנו שאליו אנו צריכים להתמסר, בשלב זה יתר בני האנוש והבריאה כולה ממשיכים בדרכם הישרה, הגנרית אך שטרם סלולה דיו ובעודם מעודים בכל פסיעתם החדשה, את הנך נתונה בהתלכדות קסומה יחד עם נשמתך היחידה שכעת מחבקת ועוטפת את גופה בעודם התשחררו יחדיו מן השלשלאות אשר מנעו מהיותן לקיים חיים במרחב ובזמן באותו הקיום שהתקבל כתשורה עבור כל אחד ואחת בזאת היצירה אך מעטים זכו לתשורה נוספת שהינה כאמור יסוד ההבנה הנרחב אודות המירוץ המועתק אשר במהלכו כל אדם מקיים את חיו באופן זהה לכל היותר לחיו של אדם נוסף אך מי מעימנו הינם אלה שמביטים מהצד על מנת לאתר את המסלול האחד עבור קיומו באופן היחיד והמיוחד, אם כך מוטב לנהל חיינו תחת אור השמש, מאשר בצילם של ענפים רבים אשר מסתרים את הראות ואת יתר התרחישים שפוקדים אותנו בחיי היומין אותם אנו מנהלים בהעדר מחשבה ורגש אותנטי ופנימי אלא רק מתוך הבחנתנו במיני הענפים והתחקות אחר מעשיהם המשונים שלדעתנו ייתכן ואינם כלל ראויים אך את אותה ראייה והבנה סביר לוודאי שנכיר אך ורק בשלהי המסע, בעוד מעטים מעימנו זוכים לזוהי התבונה בזמנם הנוכחי אשר מצליחים לעורר בחיקם תפנית בעלת משמעות ערכית בהרבה, לשם כך רק וכאשר נחלץ עצמנו מכליאתנו אנו באותו המירוץ האינסופי נגלה מקרוב את עצמנו בהעדר שלל הכזבים והמסכות.